אסופת דברים מעניינים

מספר דברים שלמדתי לאחרונה:

• הסיבה שבגללה אנו רואים כוכבים מנצנצים היא שהאוויר באטמוספירה נע בצורה מערבולתית, וישנם איזורים עם אדוות קטנות של אוויר; מכיוון שכוכבים רחוקים נראים קטנים, האדוות האלה, למרות שהן קטנות, גדולות מספיק כדי לכסות חלק גדול ממה שאנו רואים מהכוכב. אור שעובר דרך האדוות מפוזר לכל מיני כיוונים, ולכן זה נראה לנו כאילו הכוכב מנצנץ. כוכבי לכת, למשל, לא ינצנצו בשמיים מפני שהגודל בו הם נראים לנו גדול מספיק כדי שאדוות שעוברות על פניהם לא יעשו אפקט משמעותי.
  עד כאן לא מדובר בידע חדש במיוחד, ואני בטוח שחלק לא מבוטל מהעוקבים כבר שמעו על התופעה הזו בעבר. מה שגיליתי שאני מקווה שכן יחדש לכולם זה שהתופעה הזו לא מוגבלת לכדור הארץ - גם טלסקופים בחלל רואים לפעמים נצנוצים. כמובן, זה לא יכול לקרות בגלל הפרעות אטמוספריות; זה קורה בגלל שהאור מכוכבים רחוקים עובר לעיתים דרך אובייקטים בדרך, כמו ענני גז ואבק. במקרים מסויימים אף ניתן להסיק מכך על הרכב ומיקום של מה שבינינו ובין הדבר עליו אנחנו מסתכלים.
• אסטרואידים זה דבר מסובך. ההבנה התיאורטית שלנו עדיין לוקה בחסר (יש מספר מודלים לגבי הווצרות ומבנה האסטרואידים, וחלקם משתנים בהתאם לגודל האסטרואיד), ומכיוון שרובם לא מאוד גדולים וכן די רחוקים, קשה מאוד לראות אותם ישירות ברזולוציה טובה. מכיוון שכך, משתמשים בתצפיות ארוכות, בהן רואים את ההארה של האסטרואיד משתנה מכיוון שהוא מסתובב ומפנה אלינו פנים שונות, ואז משווים את התצפיות האלה למודלים על מנת לקבל את הגודל והצורה שלהם (את תדירות הסיבוב ניתן לקבל מהמחזוריות של שינוי ההארה).
• אחת השיטות שמשתמשים בהן כדי להשיג תצפיות טובות יותר נקראת אופטיקה מתכווננת (adaptive optics) - היא נועדה להתגבר על הפרעות אטמוספריות שנובעות מכך ששכבת האוויר בין הטלסקופ לחלל אינה אחידה, והמערכת מורכבת מלייזר רב עוצמה (כל כך רב עוצמה שצריך מישהו לשבת עם אצבע על הכפתור למקרה שבטעות עובר שם כלי טיס כלשהו) שנורה אל השמיים לפני התצפית ומאפשר לקבל מיפוי של צפיפות האוויר עד לגובה מסויים, ומהמוני בוכנות קטנות שמשנות את המשטח של מראות הטלסקופ כדי לתקן את העיוותים שנגרמים בגלל האטמוספירה. אני לא יודע מה איתכם, אבל אותי זה מגניב לגמרי.
• ישנו מליארדר רוסי בשם יורי מילנר, יזם אינטרנט ופיזיקאי, שהקים עמותה לחלוקת פרס חדש בפיזיקה, שנכון להיום הוא הפרס האקדמי הגדול ביותר בעולם - כשלושה מליון דולר לזוכה (ויש שלושה כאלו בכל שנה), פי שלושה מסכום הזכיה בפרס נובל; בנוסף לכך, המתמודדים שהגיעו לשלב האחרון ולא זכו מקבלים 300,000 דולר כל אחד ומועמדים אוטומטית בחמש השנים הבאות, וישנו גם פרס של 100,000 דולר שמיועד למדענים צעירים ומבטיחים. יש מספר דברים מעניינים בנוגע לפרס הזה:
  
  1. כל אחד יכול להציע מועמדים באתר של קרן הפרס.
  2. בניגוד לנובל, הוא מחולק קרוב מאוד לגילוי שעליו הוא הוענק. בעוד שבועדת פרסי הנובל מבקשים לבדוק לאורך זמן את שרידות התיאוריה והממצאים ולוודא שמדובר במשהו אמיתי, ולכן מחכים עם הענקת הפרס לרוב בין 10 ל20 שנים לאחר הגילוי, מילנר מעוניין לעודד תגליות מבטיחות ולא לחכות לשלב בו זוכי הפרס כבר מבבוססים (ולעיתים מבוגרים וקרובים לסוף הקריירה שלהם), שלב בו סכום הפרס כבר לא משפיע משמעותית על היכולת שלהם להמשיך או לשפר את המחקר שלהם. 
  3. ועדת הפרס אינה הרכב קבוע, אלא מורכבת מהזוכים של השנה שעברה! זה אומר שאת הזוכים בכל שנה בוחרים מדענים פעילים בתחום, ולא אנשים שרגילים לשבת בועדות. קשה לדעת בודאות, אבל יתכן שזה גם מצמצם את כמות הפוליטיקה שנכנסת לשיקולי הפרס.