יום רביעי, 15 באוקטובר 2014

שימושית היא הלבנה

קרניים קוסמיות הן משהו שמאוד מסקרן אסטרופיזיקאים. מדובר בחלקיקים בעוצמה אדירה, שהמקורות שלהם לא לגמרי ברורים, ושלא ברור איך הם מקבלים מהירויות כל כך גדולות. ובתוך הקרניים הקוסמיות קיימת תת קבוצה, שנקראת UHECR (ראשי תיבות של Ultra High Energy Cosmic Rays, קרניים קוסמיות בעוצמה אולטרה גבוהה), שהמקור שלה כלל לא ידוע ועוצמות החלקיקים בה הן באמת פנטסטיות - עד פי עשרות מליונים מהעוצמה הגבוהה ביותר שאנחנו מסוגלים להאיץ אליה חלקיקים כיום במאיץ החלקיקים החזק ביותר שלנו!

חלקיקים בעוצמות כאלו כמעט בלתי אפשרי לגלות ישירות באמצעות הגלאים שיש לנו כיום. אם זה לא מספיק, החלקיקים ברובם מתנגשים בחלקיקים באטמוספירה ומתפרקים; אך זה דווקא הדבר שמאפשר לנו לגלות אותם. כאשר החלקיקים מתפרקים, הם מתפרקים לחלקיקים שהם עדיין בעלי עוצמה גבוהה, וממשיכים לנוע בכיוון דומה לזה של החלקיק המקורי, ולכן גם הם פוגעים בחלקיקים באטמוספירה ומתפרקים; בצורה שכזו נוצר "מפל חלקיקים" שבסופו של דבר מגיע לקרקע. מפלי חלקיקים שכאלה יכולים להיות רחבים מאוד בשלב שבו הם מגיעים לקרקע, ברוחב של כמה קילומטרים, אבל על ידי פיזור הרבה גלאים קטנים (מה שנקרא מערך גלאים) בטווח של כמה קילומטרים ניתן לגלות שמפל שכזה התרחש ולהסיק לאחור איזה חלקיק התחיל את השרשרת, ומה הייתה האנרגיה של אותו חלקיק.


הדמיה של מפלי חלקיקים מקרניים קוסמיות

אך UHECR הן די נדירות, והסיכוי שמפל חלקיקים יתרחש בדיוק מעל מערך הגלאים הוא קטן, ולכן מספר הגילויים כרגע הוא לא גבוה, כ15 לשנה. הקהילה המדעית בחיפוש מתמיד אחר שיטות נוספות לגלות UHECR, וכעת הוצעה שיטה כזו, שמתוכננת להשתמש במערך הקילומטר הרבוע (Square Kilometer Array; SKA) ובירח. הSKA הוא מערך טלסקופים שבשלבי תכנון כרגע, ושאמור להבנות ב2018-2020 (שמו מגיע מכך שכאשר תסתיים בנייתו, שטח הפנים של כל הטלסקופים הקטנים שבו אמור לעלות על קילומטר רבוע). מדובר באוסף של טלסקופי רדיו שימוקמו במקומות שונים על פני כדה"א שבהם זיהום הרדיו הוא נמוך (בעיקר באיזורים באפריקה ואוסטרליה, בהם כמעט ואין בני אדם שמשדרים את מרבית גלי הרדיו שמפריעים לקליטה), וביחד ישמשו כאנטנת רדיו ענקית (הגדולה ביותר שנבנתה אי פעם), מה שנותן לטלסקופ רגישות שלא נראתה כמוה - רגישות שאמורה להספיק כדי לגלות הבזקים קצרצרים וחלשים של קרינת רדיו שנפלטים כUHECR פוגעת במשטח הירח. מכיוון שלירח יש שטח פנים די גדול, זה אמור להגדיל משמעותית את הקצב שבו אנו מגלים UHECR, מכ15 בשנה כיום לכ150 בשנה, מה שיאפשר לנו ללמוד רבות על החלקיקים האנרגטיים האלו, ואולי אפילו להבין משהו על מקורם.

הדמיית אמן של האזור המרכזי של מערך הקילומטר הרבוע

יום רביעי, 1 באוקטובר 2014

מחשבים עומדים להחליף את האנושות!

לפחות, זו התכנית בכל מה שנוגע לזיהוי הצורות של גלקסיות.
אני מניח שרוב מי שקורא את הבלוג יודע שאסטרופיזיקאים נוטים להבדיל בין גלקסיות ספירליות לגלקסיות אליפטיות. ובכן, מסתבר שלא כל כך פשוט להבחין ביניהן. כלומר, לעין האנושית דווקא די קל, במרבית המקרים, אבל קשה מאוד לתרגם את האבחנה האנושית לקוד מחשב שמסוגל לבצע את האבחנה באותה רמה או יותר. וזה רק כשמדובר על האבחנה של קוסמולוגים, בין שני סוגים של גלקסיות; אסטרונומים מבחינים בין עשרות תת סוגים... מכיוון שכך, אסטרונומים נאלצים להסתמך על עיניים אנושיות כדי לסווג גלקסיות שנקלטות בטלסקופים, אך הזמן שזה לוקח הוא הרבה מעבר למה שצוות קטן של אסטרונומים יכול להתמודד איתו. בשביל להתמודד עם הבעיה הזו, והיות ובשביל לסווג גלקסיה על פי מראית עין לא צריך הכשרה מדעית ארוכה, החלו אסטרונומים בפרוייקטים של "מדע אזרחי" - פרוייקטים שבהם אנשים מן השורה מבצעים מלאכות מדעיות שאינן דורשות הרבה ידע או הכשרה, אך דורשות הרבה זמן - על מנת לסווג את הגלקסיות. כמובן שהסיווג של אדם בודד ללא ההכשרה והנסיון של אסטרונומים אינו אמין באותה מידה, אך ההגיון והנסיון מראים שכאשר מספר אנשים מסתכלים על אותה תמונה של גלקסיה וכולם מסכימים על הסיווג, ההסכמה של הסיווג עם סיווג של אסטרונומים מנוסה היא לרוב גבוהה מאוד, ובשיטה הזו עובדים ה"אזרחים המדענים". דוגמה אחת של פרויקט שכזה היא "גן החיות של הגלקסיות" (Galaxy Zoo), פרוייקט שהחל לפני כמה שנים, ובו סווגו כ300 אלף גלקסיות בשלוש השנים האחרונות (גם אתם יכולים להירשם ולסווג!).

אסטרונומים אוהבים לסווג...
(לחצו על התמונה בשביל לראות אותה בגודלה המקורי)




אך הקצב שבו טלסקופים מגלים גלקסיות חדשות גבוה בהרבה ממה שכל קבוצה של "מדענים אזרחים" יכולה להתמודד איתו, ולכן יש צורך למצוא חלופות. החלופה המתבקשת היא כמובן למצוא אלגוריתם פשוט שידע להבחין בין כל סוגי הגלקסיות, אך אנחנו לא שם. חלופה אחרת שמנסים בשנים האחרונות לפתח היא זו של למידת מכונה (machine learning). זהו תחום במדעי המחשב שמתמקד בכתיבת תוכנות שיודעות ללמוד בעצמן. לא מדובר בבינה מלאכותית של ממש, אבל התחום בהחלט מתקדם בשנים האחרונות, וישנם כל מיני הישגים מעניינים מאוד שיוצאים ממנו. הבעיה היא שעל מנת שמכונה תוכל ללמוד בצורה היעילה ביותר, היא זקוקה למדגם גדול ומדויק ככל האפשר של מהם "זיהויים חיוביים" ומהם "זיהויים שליליים"; כלומר, מה מתאים להיכנס לרשימה ומה לא. מספר הגלקסיות שסווג על ידי אסטרונומים הוא לא עד כדי כך גדול, וזה מגביל את ההתקדמות של הכיוון הזה.
ובכן, לפני מספר ימים התפרסם טקסט באתר arXiv.org שבו מספר כותבים מציגים תוצאות של מחקר שערכו ושבו לקחו מידע מסיווגים של "מדענים אזרחים" והעבירו אותו דרך קוד "מכונה לומדת" שכתבו, כך שהקוד יוכל להגיע למצב שהוא מסווג בעצמו. לטענתם, רמת הדיוק של הסיווג של הקוד שלהם גבוהה מאוד, לפחות בסוגים מסויימים של גלקסיות. אם הדברים הם אכן כפי שהם מוצגים, זה יכול לסמן נקודת מהפך, כך שבעתיד הנראה לעין כבר נוכל לסווג את כל הגלקסיות שנצפות. בעידן שבו סקרי הגלקסיות הבאים אמורים לצפות במליארדים רבים של גלקסיות, זה דבר חשוב מאוד.



דוגמה לאיך סוגים שונים של גלקסיות נראים בזמנים שונים בהתפתחות היקום. כאילו היה חסר סיבוך בסיווג הגלקסיות.

דבר נוסף שמעניין בעיני הוא שהכותבים פרסמו את הטקסט בפורמט מאוד פשוט, שלא מתאים לאף זו'רנל, ויתכן שזה רומז שהם לא מתכוונים לשלוח את המאמר לאף ז'ורנל אלא להשאיר את הבדיקה שלו לכל הקהילה שמתעניינת בנושא ושנחשפת למאמר דרך האתר arXiv.org. וזו הזדמנות מצוינת בעיני להסביר מה זה האתר הזה - מדובר באתר שאוסף טקסטים מדעיים שנשלחים אליו (בעיקר בפיזיקה, אך גם בתחומים נוספים, כמו מדעי המחשב) ומפרסם אותם לאחר מעבר בסיסי ביותר, מבלי להעביר אותם ביקורת עמיתים. עם זאת, כיום מדובר באתר שדרכו כנראה נחשפים מרבית הפיזיקאים למרבית המידע החדש בתחום, וזאת מכיוון שהאתר מרכז אליו את כל המאמרים (כולל מספר מצומצם של מאמרים ישנים, שנסרקים או מוקלדים על ידי מתנדבים, וטקסטים נוספים שאינם נשלחים לז'ורנלים) שיוצאים בפיזיקה, פחות או יותר, פעמים רבות חודשים לפני שהמאמר מתפרסם, והאתר פתוח לכל אדם מכל מקום (ז'ורנלים מדעיים מחייבים תשלום על מנת לצפות במאמרים, ועל כן לרוב מדענים יכולים לצפות בהם רק מהאוניברסיטאות, שלהן הסכמים עם הז'ורנלים). כמובן שהמידע פעמים רבות צריך להילקח בעירבון מוגבל, מכיוון שלא בהכרח כבר עבר ביקורת עמיתים רצינית, אך מכיוון שנחשפים אליו הרבה מאוד אנשים שמתעסקים בתחום קורים מקרים בהם מדען אחר שעוסק בתחום רואה בעיה במאמר ומעיר, או מנהל דיון עם כותבי המאמר, כך שעד שהמאמר מגיע לפרסום בז'ורנל הוא כבר יכול היה לעבור כל מיני תיקונים שלא בהכרח היה עובר בתהליך הפרסום בז'ורנל (שם המאמר נחשף רק לבוחן אחד או שניים, לרוב). מדובר בתופעה שחדשה יחסית במדע, ובעיני היא מרתקת. כמובן שזה לא מחליף לחלוטין את הז'ורנלים המבוססים, אבל אלו בהחלט צעדים לקראת עתיד מעניין במדע.

יום שישי, 26 בספטמבר 2014

איפה הן, הצעירות ההן?

חלק חשוב במחקר בתחום הקוסמולוגיה הוא ללמוד על התפתחות הגלקסיות. מכיוון שאיננו יכולים ליצור לנו יקום קטן במעבדה ולראות מה באמת קורה, ומצד שני איננו יכולים גם לשבת ולצפות בגלקסיה מסוימת ולחכות ולראות מה קורה לה (מכיוון שמדובר בתהליך של מליארדי שנים), אין לנו ברירה אלא להסיק את ההתפתחות הזו מתוך צפייה בכמות גדולה של גלקסיות - אם נצפה במספיק גלקסיות, כל אחת בשלב אחר של ההתפתחות, אנחנו מקווים שזה יוכל ללמד אותנו על שלבים ותהליכים בהתפתחות. אך בשביל לעשות את זה, עלינו לצפות בכמה שיותר גלקסיות, וסכמה שיותר שלבי התפתחות, כולל המוקדמים ביותר - וזו בעיה.
זו בעיה מכיוון שככל שהיקום מזדקן, הוא גם מתרחב, והתנאים משתנים, ובנוסף החומר הבראשיתי ממנו נוצרות הגלקסיות (מימן והליום) הולך ונבלע לתוך גלקסיות אחרות, כך שככל שהיקום זקן יותר הסיכוי שתיווצר גלקסיה חדשה הולך וקטן. פועל יוצא מזה הוא שבשביל לצפות בגלקסיות צעירות מאוד, עלינו להסתכל ליקום המוקדם מאוד, וזה אומר להסתכל רחוק מאוד; דבר לא קל, במיוחד בהתחשב בעובדה שגלקסיות צעירות הן לרוב קטנות יותר.

DDO 68 - אפשר לשאול בת כמה את?





בהינתן כל ההקדמה הזו, לא פלא שיש התרגשות קלה סביב הגלקסיה DDO 68 (או UGC 5340, היא עונה לשני השמות). הגלקסיה, שמסתה המשוערת היא כ400 מליון מסות שמש (בערך פי 1000 פחות משביל החלב), נראית על פי כל הסימנים שיש לנו כרגע כצעירה מאוד - ההרכב הכימי שלה, על פי מה שראינו עד עכשיו, מורכב ממעט מאוד מתכות, מה שאומר שלא הרבה כוכבים הספיקו להבשיל ולמות ולהפיץ את המתכות שנוצרות בהם ברחבי הגלקסיה. זה כבר הופך אותה למועמדת מעניינת, אבל מה שבאמת מעניין בה הוא המרחק שלה - כ39 מליון שנות אור. זה אולי נשמע כמו הרבה, אבל ביחס למרחקים אליהם אנחנו נאלצים לצפות כדי לראות גלקסיות צעירות כל כך (כמה מליארדי שנות אור, בד"כ), זה ממש כלום.

טלסקופ החלל האבל
כפי שציינתי, זה כמובן גורם להתלהבות, אך גם לסקפטיות, כפי שניתן לצפות מקהילה מדעית סביב תגלית חדשה. ישנם מדענים שחושבים שהגלקסיה אינה צעירה כפי שהיא נראית, ושתצפיות מעמיקות יותר יאפשרו לנו לראות אור מכוכבים זקנים יותר או להיווכח שבגלקסיה יש יותר מתכות ממה שאנו חושבים כרגע. לשם כך הוקצו שעות תצפית של טלסקופ החלל האבל, שצפה בגלקסיה ואסף אליו את האור שמגיע ממנה. כרגע המידע שנאסף נמצא בניתוח, וכאשר יסיימו למצוא את המודל המתאים לגלקסיה, נוכל לדעת האם אכן מדובר בגלקסיה צעירה בחצר האחורית שלנו, או בגלקסיה מבוגרת שמסתירה את גילה היטב.

למעוניינים - קישור לסרטון קצר ויפה שמראה את הגלקסיה החדשה בתמונה של האבל.

יום שני, 1 בספטמבר 2014

הבטחות יש לקיים! או - ספארקי, התינוקת העצומה

שלשום בתכנית החללית חרגנו מהזמן, ולכן לא הספקתי להעביר את אחד האייטמים שהכנתי, והבטחתי לכתוב עליו כאן. ובכן, אני לרוב אני מקיים הבטחות, גם אם זה לוקח לי זמן! (כן, יש עוד שאלה שהבטחתי לענות עליה, ואגיע אליה. באמת!)
ובכן, לעניין. האייטם שהכנתי לתכנית עוסק בגילוי של גלקסיה שנמצאת בשלב מאוד מוקדם בתהליך ההווצרות שלה. הגלקסיה, שמכונה ספארקי (Sparky), התגלתה ביקום המוקדם (לפני כ11 מליארד שנה), והיא מאוד מסיבית וצפופה ביחס לזמן המוקדם הזה - יש בה פי שניים כוכבים מאשר בשביל החלב, וכל זה באיזור שקוטרו קטן משמעותית מזה של שביל החלב (כ6000 שנות אור בספארקי לעומת כ100,000 שנות אור בשביל החלב). בנוסף לזה, היא מייצרת כוכבים בקצב מטורף, גבוה עד פי שלושים מזה של שביל החלב (ולכן הכינוי Sparky, מלשון ניצוצות). גלקסיה צפופה כל כך לא יכולה להווצר ביקום היום, מכיוון שהוא הרבה פחות צפוף ממה שהיה אז. אם זה לא מספיק, ככל הנראה היא יצרה כוכבים בקצב גבוה לפחות מליארד שנה לפני הזמן שבו אנו רואים אותה, ובחלק מהזמן אף בקצב גבוה משמעותית ממה שאנו רואים כיום.

אילוסטרציית אמן שמציגה את שמי הלילה בספארקי


למרות כמות הכוכבים שבה, ספארקי מאוד חיוורת, והיה צורך להיעזר בתצפיות ממגוון של טלסקופים, כולל טלסקופי החלל האבל ושפיצר, ועוד כמה מהטלסקופים הגדולים והמשוכללים ביותר, על מנת לזהות אותה ולאבחן את התכונות שלה בצורה מדוייקת. שימוש בכל כך הרבה מקורות הוא כלל לא פשוט, וזה מרשים. גלקסיות שיוצרות הרבה כוכבים יוצרות גם הרבה אבק, ולכן היה קשה מאוד למצוא את הגלקסיה הזו; עצם זה שמצאו אותה זו תגלית, מכיוון שלא ראו גלקסיה כזו בעבר, ויתכן ויש עוד הרבה גלקסיות כאלו שמוסתרות יותר על ידי האבק ולכן אנחנו לא יכולים לראות אותן. זה משמעותי מכיוון שגלקסיה שכבר בשלב צעיר כל כך יש לה כל כך הרבה כוכבים, מרבית הסיכויים שתגדל להיות גלקסיה אליפטית ענקית, שביקום של היום תהיה כמעט ללא יצירת כוכבים. ההנחה הבסיסית עד היום הייתה שבגלקסיות כאלה תמיד יהיה גרעין גלקטי פעיל (AGN, חור שחור סופר מסיבי שנופל אליו המון גז ובעקבות כך פולט המון קרינה) שיחמם את הגז וימנע קצב יצירת כוכבים גבוה לאורך זמן, אולם כאן לא נצפה AGN וכמו כן יש עדויות ליצירת כוכבים בקצב גבוה ולאורך זמן, מה שאומר שככל הנראה יש דרך נוספת שבה הגלקסיות הענקיות האלה יכולות להתפתח.
זה שלא רואים בגלקסיה AGN זה מסקרן מאוד. בשביל שגלקסיה תוכל ליצור כוכבים בקצב כל כך גבוה לאורך זמן חייבת להיות לה אספקת גז שוטפת, כלומר שיש גז שנופל אליה כל הזמן. עם כמות כזו של גז, הציפייה הסטנדרטית היא שחלק ממנו יפול למרכז הגלקסיה, היכן שנמצא החור השחור, וזה אמור להצית את המצב הפעיל של גרעין הגלקסיה ולשחרר קרינה. משהו מונע מהגז ליפול אל החור שחור; יתכן שהכמות הגדולה של הכוכבים הצעירים משחקת כאן תפקיד, ושהקרינה מהם מונעת מהגז ליפול ממש עד למרכז. בכל מקרה, מדובר בתגלית שמשנה את החשיבה שלנו על הווצרות גלקסיות מאסיביות, ואין ספק שכעת יהיה מאמץ למצוא גלקסיות נוספות כמו ספארקי.

יום חמישי, 14 באוגוסט 2014

שאלה מהקהל - הסחה לאדום בגלקסיות


במהלך שהותי במילואים הגיעה לעמוד שאלה מאת רוני קובלסקי (ואני מקווה שאייתתי את זה נכון), שלטעמי היא שאלה חשובה ושניתן ללמוד ממנה הרבה. רוני היה נחמד מאוד והסכים שאפרסם את השאלה שלו ואענה עליה בפומבי. תודה רוני!

השאלה:
איך משפיעים החומר האפל או/ו האנרגיה האפלה על היסט הדופלר של הגלקסיות? אם החומר האפל מספיק מסיבי בכדי להוסיף מהירות זוויתית, האם אותו חומר אפל לא מוסיף גם כמות נכבדה להיסט לאדום? האם יכול להיות שגלקסיות רחוקות יותר ועתיקות יותר מכילות יותר חומר אפל?

התשובה:
לפני שאוכל להתייחס לשאלה עצמה, כדאי שאסביר את המושגים בהם אשתמש במהלך הרשומה הזו (והם יכנסו לאחר מכן למילון המושגים).
ראשית מעט על מה זה בכלל הסחה לאדום - כשמדברים על קרינה אלקטרומגנטית כמו אור נראה, יש לה תדירות מסוימת. ישנם אפקטים מסוימים שיכולים לגרום לתדירות של הקרינה להשתנות, לזוז במעלה או במורד הספקטרום. כאשר הקרינה מוזזת לתדירות נמוכה יותר, זה מכונה הסחה לאדום (כיוון שאור אדום הוא בתדירויות הנמוכות של הספקטרום הנראה; כך שאם מזיזים אור נראה כלפי מטה מקבלים אור אדום יותר). בצורה דומה, הסטה לתדירות גבוהה יותר מכונה הסחה לכחול.


הסחה לאדום של ספקטרום. משמאל - הספקטרום המקורי. מימין - הספקטרום לאחר ההסחה. כפי שניתן לראות, הקווים נעו לכיוון האדום.


כפי שציינתי, יש מספר אפקטים שיכולים לגרום להסחה לאדום/כחול. המוכר שבהם הוא אפקט דופלר - כאשר מקור הקרינה נע ביחס לצופה, הדבר גורם ל"כיווץ" של הגלים, ועל כן הצופה מקבל את הקרינה בתדירות גבוהה יותר  - כלומר שיש הסחה לכחול. בצורה דומה, כאשר המקור נע הרחק מהצופה, הקרינה מוסחת לאדום. אפקט זה לא מוגבל לקרינה, כמובן, אלא תופס לכל מקור של גלים. אחת הדוגמאות המפורסמות ביותר היא של גלי קול - כאשר מכונית מתקרבת לעברכם תדירות הקול שאתם שומעים גדלה, בעוד שכשהיא מתרחקת התדירות יורדת. על כן המכונית נשמעת שונה כאשר היא נעה לעברכם מאשר כאשר היא נעה אתכם או הרחק מכם.
אפקט נוסף שיכול לגרום להסחה לאדום הוא הסחה לאדום כבידתית, וזה האפקט שרוני התייחס אליו. מדובר באפקט שנובע מיחסות כללית, שקובע שאור מושפע מכבידה, וכאשר אור יוצא מבאר כבידה התדירות שלו צריכה לקטון - כלומר שיש הסחה לאדום. בצורה דומה, כאשר האור יורד במורד באר כבידה, התדירות שלו מוסחת לכחול.


http://upload.wikimedia.org/wikipedia/commons/6/6d/Gravitational_red-shifting2.png
הסחה לאדום כבידתית - ככל שהאור מתרחק ממרכז באר הכבידה (כוכב, במקרה הזה), הוא מוסח לאדום, אם כי האפקט מוגזם בתמונה על מנת שניתן יהיה לראות את ההבדל.

כעת ניתן לחשוב בצורה מסודרת על השאלה של רוני, וגם לענות עליה. אנו יודעים שלפי תאוריית המפץ הגדול והתרחבות היקום, ככל שגלקסיה רחוקה יותר, היא גם נעה במהירות גדולה יותר מאיתנו. זה אומר שככל שגלקסיה רחוקה יותר, ההיסט שלה לאדום יהיה גדול יותר, ולכן אם נוכל למדוד קרינה שמקורה בגלקסיה שאנו בוחנים ושאנחנו יודעים מה אמורה להיות התדירות שלה במקור, נוכל לגלות את מרחק הגלקסיה על פי ההסחה לאדום שלה. זה אכן מה שעושים, באמצעות מה שנקרא "נרות סטנדרטיים" (מקורות קרינה שהם כל כך אחידים שאנחנו מכירים את הספקטרום שלהם מצוין, ולכן יכולים לדעת בדיוק טוב מה ההסחה לאדום שלהם). אבל גלקסיות יושבות בתוך הילות של חומר אפל, שמסיביות הרבה יותר מהגלקסיות עצמן. רוני שואל האם לא יתכן שההסחה לאדום שאנו מודדים היא למעשה אפקט של האור שנחלץ מבור הכבידה של הילת החומר האפל?
ובכן, האפקט הזה קיים, אבל הוא לא גדול ביחס להסחה לאדום שנובעת מאפקט דופלר (כלומר מהמהירות של הגלקסיות ביחס אלינו), ונלקח בחשבון כאשר מחשבים את המרחקים של הגלקסיות. יש לזכור שגם אנחנו יושבים קרוב למרכז של הילת חומר אפל, ולכן האור עובר הסחה לכחול כשהוא מגיע אלינו, אפקט שמבטל חלק מההסחה לאדום שנוצרת בזמן הבריחה שלו מההילה ממנה יצא. בנוסף, כאשר יש מספר דרכים לחשב את ההסחה לאדום (למשל, אם יש מספר מקורות קרינה מאותה גלקסיה), ניתן לכייל טוב יותר את האפקט שיוצרת ההסחה לאדום הכבידתית, כך שבסופו של דבר אנו די בטוחים במדידות המרחקים שלנו, בוודאי שמספיק בשביל שלא יהיה סביר שכל מה שאנחנו חושבים על היקום שגוי ולמעשה הגלקסיות שנראות לנו רחוקות יותר הן פשוט מסיביות יותר. :)



אני רוצה לחזור לנקודה האחרונה של רוני, אך מכיוון אחר. את השאלה הזו ניתן לשאול מבלי קשר להסחה לאדום הכבידתית, ולמעשה היא נשאלת כל הזמן- הקשר בין גיל הגלקסיה למסה שלה הוא קשר בסיסי שאנחנו מנסים להבין בצורה טובה יותר כל הזמן, והוא לא פשוט. יש כאן מספר דברים מעט מבלבלים שצריך לשים אליהם לב - גלקסיות שאנחנו רואים רחוקות מאוד הן אמנם גלקסיות שהיום הן גלקסיות זקנות, אבל אנחנו רואים אותן בזמן מוקדם, ולכן צריך לשפוט את הגיל שלהן ביחס לגיל של הגלקסיות שמסביבן. באופן כללי, לא נהוג לדבר על הגיל של גלקסיות היום אלא על הגיל שלהן בזמן שרואים אותן, מכיוון שאין אפשרות לראות איך הן נראות כיום. גלקסיות שרואים אותן בזמן מוקדם הן ככל הנראה צעירות בהרבה מגלקסיות שרואים כיום, אך יתכן שביחס לסביבה שלהן הן זקנות.
אם כן, ההבנה הנוכחית שלנו בנושא קובעת שגלקסיות צוברות עוד מסה ככל שהן מזדקנות, אולם שבממוצע, גלקסיות ביקום המוקדם הן בעלות פחות מסה מגלקסיות היום. האם גלקסיות בגיל זהה אז והיום הן בעלות מסה זהה? ובכן, זה נושא פתוח שנמצא בויכוח תמידי. יתכן ואמצא עדכונים בנושא בעתיד ואביא אותם כאן (או בעמוד הפייסבוק). הישארו בהאזנה!

יום שני, 30 ביוני 2014

חייהם ומותם של הכוכבים הראשונים

לפני כמה שבועות הרצה בסמינר המחלקתי ד"ר דן וויילן הרצאה שהוא נתן לה את הכותרת "למצוא את הפיצוצים הגדולים ביקום". ההרצאה התמקדה בכוכבים ראשוניים והפיצוצים שלהם. כוכבים ראשוניים (אוכלוסייה III) הם כוכבים ענקיים שנוצרו מוקדם מאוד וחיו זמן קצר מאוד. הם הכוכבים הראשונים שנוצרו ביקום, ולכן חומרי הבנייה היחידים שהיו להם הם מימן והליום (ואלקטרונים חופשיים), מה שחייב אותם להיות מאוד גדולים (25-500 מסות שמש, ואולי אף יותר!) בשביל להתחיל היתוך גרעיני, דבר שבתורו דן אותם לחיים קצרים (2-3 מליון שנים, הרף עין ביחס לחיי כוכבים של היום) לפני שהתפוצצו כסופרנובות. מכיוון שהם מורכבים רק ממימן והליום, הסיכוי שיש כאלו ביקום של היום הוא קלוש עד אפסי, מה שאומר שצריך לחפש אותם ביקום המוקדם - אבל זה רחוק מאוד, ולכן לא ניתן יהיה לזהות כוכבים בודדים באף טלסקופ שמתוכנן כרגע (כולל אלו שמתוכננים לעוד יותר מעשור). מה שכן ניתן לזהות זה את הסופרנובות כשהם מתפוצצים, ומהן אולי ללמוד על הכוכבים עצמם.

ערפילית הסרטן, שהיא שארית מסופרנובה

למרות שיש רק מימן, הליום, ואלקטרונים חופשיים, יש מעל 400 אינטראקציות חופשיות, דבר שהופך כל נסיון לעשות סימולציות של הכוכבים הראשונים למסובך מאוד. זה קצת פחות נורא מאיך שזה נראה על פניו, כי לא כל האינטראקציות משמעותיות באותה מידה בכל מצב, ולכן ניתן להסתפק בכ90-100 אינטראקציות, שמהן רק חלק מופעל בכל מצב, אבל זה עדיין מסובך מכדי שניתן יהיה למדל את זה בדיוק מלא. בנוסף, מכיוון שהם חיו ביקום המוקדם, אנחנו לא יכולים לראות אותם ישירות ככוכבים בודדים, מה שאומר שאנחנו לא יכולים ללמוד עליהם מתצפיות ישירות. כל זה מוביל לכך שההבנה שלנו להווצרות ומהלך החיים שלהם עדיין לוקה מאוד בחסר. עם זאת יש דברים שאנחנו מצפים להם.
נקודה אחת שקשורה לכך היא שאף תהליך איבוד מסה בכוכבים שמוכר לנו (כמו רוח סולרית) לא צפוי לפעול במקרה של כוכבים ראשוניים, ולכן כאשר הם מתפוצצים הם מכילים את כל המסה שספחו במהלך חייהם הקצרים. העובדה הזו אומרת שכשכוכב כזה מסיים את חייו ומתפוצץ, המידע שמתקבל מהסופרנובה יכול לשפוך אור על מהלך ההתפתחות שלו.

הכוכבים הראשונים לפי דמיונו של אמן

דבר נוסף שאנו מצפים לו הוא שבכל גלקסיה נוצר כוכב אחד כזה, או לכל היותר כמה כוכבים בודדים. הסיבה לכך היא שבשלב כל כך מוקדם של היקום הגלקסיות (אם ניתן לקרוא להן כאלה, שכן עוד אין להן כוכבים) קטנות מאוד, ולכן רק במרכזן יש סביבה דחוסה מספיק בשביל שבעירה גרעינית תוצת. מצד שני, הכוכבים האלה חיים כל כך מעט זמן, ומתפוצצים בכזו עוצמה, שהרבה לפני שחלקים אחרים בגלקסיה מספיקים להתכווץ וליצור כוכבים ראשוניים נוספים, הם כבר מועשרים במתכות מהסופרנובה של הכוכב הראשון. הסיבה שיתכנו כמה כוכבים כאלה היא שישנם תהליכים שגורמים לדסקה הראשונית של הגלקסיה להתפרק למספר גושים שיכולים להיות צפופים מספיק כדי להתחיל היתוך, אבל גם אז מדובר לכל היותר במספר כוכבים קטן.
בכוכבים הראשונים יש כל מיני תופעות מאוד מעניינות, שלא קיימות בכוכבים אחרים. למשל, יש תחום מסות שבו הכוכבים האלו מתפוצצים לחלוטין, ולא משאירים מאחוריהם חור שחור או כוכב ניוטרונים. זה דבר שאנחנו לא מכירים בכוכבים אחרים, שלא יכולים להגיע למסות כאלה. דבר נוסף שייחודי לכוכבים כאלה הוא שיש מצבים בהם אלמנטים כבדים נלכדים בחור השחור או כוכב הניוטרונים במרכז הסופרנובה ולכן לא משתחררים לגז הבין כוכבי (כמובן, זה לא קורה בתחום המסות שבו אין כוכב ניוטרונים או חור שחור). עוד דבר אחד קשור להיווצרות הדור הבא של הכוכבים - יתכן וישנם גושים של מימן מסביב לכוכבים הראשונים, וזה עלול להוביל למצבים בהם חלק מהמתכות שעפות מהסופרנובה נלכדות בעננים האלה, מה שבתורו יכול לגרום להם להתקרר וליצור כוכבים חדשים מדור ב' מהר מאוד אחרי מות הכוכב הראשוני.

מודל ממוחשב של טלסקופ החלל ג'ימס ווב (JWST)

כפי שצויין למעלה, את הכוכבים הראשונים עצמם אנחנו לא מצפים לראות, אבל הסופרנובות שלהן בהחלט אמורות להיות נראות, ויכולות ללמד אותנו לגבי הכוכבים עצמם. לקראת סוף ההרצאה ד"ר ויילן דיבר מעט על משימות עתידיות שבזכותן נוכל בתקווה לחקור את הסופרנובות האלה - JWST ו-WFIRST. הראשון הוא טלסקופ החלל ג'יימס ווב, הטלסקופ העצום שנאס"א מתכננת לשלוח בעוד כמה שנים ושאמור להחליף את טלסקופ האבל (ושהזכרתי אותו כאן). השני הוא טלסקופ שמיועד להיות משוגר כמה שנים מאוחר יותר ולהיות הפרוייקט הגדול של נאס"א אחרי JWST. הסיבה שאנו מדברים על שני טלסקופים שונים הוא שיש איזון בין גודל האזור בשמיים שעליו מסתכלים לרזולוציה שאליה ניתן להגיע. JWST אמור להתמקד באזורים קטנים אך ברזולוציה חסרת תקדים, בעוד שWFIRST יסתכל על כל השמיים. ביחד הם יכולים לתת לנו נתונים משלימים.

בעוד שמרבית המדענים מדברים על כוכבים ראשונים במסות של עד 500 מסות שמש, אין מניעה תאורטית לכוכבים במסות גדולות יותר, ויש אנשים שעושים מחקרים תאורטיים לגבי כוכבים שכאלה. בין השאר, יש מדען שביצע סימולציות והראה שאם יווצר כוכב במסה של 55,000 מסות שמש (!) הוא יתפוצץ לחלוטין (ולא ישאיר חור שחור), והפיצוץ שלו יהיה כל כך חזק שהוא יקרע את הגלקסיה שלו לגזרים. כל פיצוץ שכזה ביקום אמור להיות נראה ע"י WFIRST, כך שיש למה לחכות... בנוסף, ד"ר וויילן טען שכל החורים השחורים במסות של עד 1000 מסות שמש מגיעים מכוכבים שהתפוצצו, אבל לא ברור לגבי חורים שחורים מסיביים יותר. זו שאלה חשובה, כי היא מתקשרת למקור של החורים השחורים הסופר מסיביים שקיימים במרכז כל גלקסיה ולא ברור איך נוצרו, כמו גם לרעיון שהחומר האפל הוא למעשה חורים שחורים קדומים (כלומר כאלה שנוצרו הרבה לפני הכוכבים הראשונים).

מדובר בנושא שיכול ללמד אותנו הרבה מאוד, ולכן נותר רק לקוות שהטלסקופים המדוברים ישוגרו לפי התכנית ויספקו את התצפיות שמצפים להן.

יום שבת, 14 ביוני 2014

ובצד השני של הזירה...

ביום חמישי התארח אצלנו פרופ' פיל לובין, אסטרונום ותיק, שעבד בזמנו על טלסקופ החלל COBE (הטלסקופ הראשון שהראה שיש תנודות בקרינת הרקע הקוסמית) וכיום הוא חלק מהצוות של טלסקופ החלל פלנק, שחוקר גם הוא את קרינת הרקע הקוסמית (ושעל פי הדובר, רגיש פי מליון מCOBE!). באופן לא מפתיע, הוא התמקד בהכרזה של צוות BICEP2 מלפני כחודש וחצי על גילוי ראיות לאינפלציה בקיטוב של קרינת הרקע הקוסמית. כתבתי על ההכרזה והמשמעויות שלה כאן. מאז ההכרזה, התפרסמו הרבה מאוד מאמרים בנושא, חלקם מאששים את התגלית וחלקם טוענים שהיא אינה נכונה מסיבות כאלה ואחרות. החלק הטכני של ההרצאה היה מסובך ולא מאוד מעניין, אבל הוא סיפר מספר אנקדוטות מאוד מעניינות ושיש הרבה מה ללמוד מהן, ובין השאר מעמידות בספק את ההכרזה של צוות BICEP2.

כחלק מצוות של פרוייקט ענקי, הוא הקפיד להיזהר מאוד בדבריו - בתחילת ההרצאה הוא שם שקופית שלמה של הסתייגות שהבהירה שכל המידע שמוצג בהרצאה הוא מידע שזמין באופן פומבי, ושכל דעה שמוצגת בהרצאה היא דעה אישית שלו ולא התייחסות רשמית של צוות פלנק. בהמשך התברר מדוע היה לו כל כך חשוב להדגיש את זה. אבל ביחס למישהו ששם שקופית הסתייגות שכזו, הוא סיפר כמה אנקדוטות די עסיסיות מתוך הפרוייקט... כמו למשל שהוא ואדם נוסף מהפרוייקט שיחקו עם כל מיני מפות של המידע שמגיע מפלנק, ויום אחד האדם השני הפנה את תשומת ליבו לכך שצוות הפרסום של הESA (סוכנות החלל האירופאית, שאחראית על פרוייקט פלנק) פרסמו את אחת מהמפות האלה מבלי להודיע או להתייעץ בהם.
הוא הראה מפה שכזו, והסביר שיש בה חלק ריק, ושיש חלק ריק מכמה סיבות, בין השאר סיבות פוליטיות. אם הבנתי נכון, הסיבה הפוליטית נוגעת לBICEP2, ומתקשרת לסיפור הבא:
מישהו מהפרוייקט של פלנק הרצה פעם בכנס והראה בו שקופית שהכילה גרף שלא היה אמור להתפרסם עדיין, שהכיל מידע לגבי הקיטוב של קרינת הרקע הקוסמית שמדד פלנק. מישהו אחר ככל הנראה צילם את השקופית הזו במכשיר נייד, ולאחר מכן עשה חישוב לאחור (reverse engineering) מהגרף כדי לקבל מספר כלשהו ששימש לחישוב הגרף. הדבר הזה נפוץ דרך האינטרנט, ומישהו פרסם מאמר שמתבסס על החישוב הזה. הבעיה היא שמכיוון שכל החישוב נעשה מתוך גרף שצולם בטלפון, ושלא באמת היה אמור להיות מופץ מראש, היה חסר למי שעשה את החישוב ידע שהיה לצוות של פלנק כשהכינו את הגרף, ולכן החישוב לא מדוייק. הוא סיכם את הסיפור באמירה ש"זה מצב מוזר במדע שלא נתקלתי בו לפני כן".
הקשר לBICEP2 ולהכרזה שלהם הוא שככל הנראה גם הם השתמשו בחישוב הזה, כנראה דרך המאמר שהזכרתי. אמנם לא בשביל התוצאה הראשית שלהם, אבל בהכרזה הם טענו גם שהתוצאות שלהם מתיישבות עם אלו של פלנק, ולשם כך הם השתמשו בחישוב הזה. פרופ' לובין דיבר בטון די מריר על כך שהצוות של BICEP2 הכריז הכרזה מאוד יומרנית, בלי "אבל" ו"אולי", ולא השאירו לעצמם מקום לתמרן במקרה של טעות; וכמובן גם על כך שהם השתמשו במידע של פלנק שכלל לא פורסם ולשם כך נעזרו בחישוב שנעשה מתוך תמונה שצולמה בפלאפון. הוא הוסיף ודיבר על כך שהיום הרבה מדענים מחליטים לפרסם בגדול אפילו אם המידע שלהם לא בטוח מספיק, כי הגישה בעיתונות מעודדת את זה - אנשים זוכרים את ההודעות הגדולות, ולא יזכרו את ההודעות על טעויות שיבואו אח"כ.
הוא ציין שחוקרים אחרים לקחו את אותה תמונה ועשו ניתוח טוב יותר (אם כי עדיין לא מושלם, כמובן, כי זה לא ישירות מתוך המידע) עם הנחות מלאות יותר, ואם משתמשים בניתוח הזה ההסכמה של BICEP2 עם פלנק פתאום כבר לא משמעותית כל כך, בטח לא ברמה שניתן להכריז עליה בלי שמץ של ספק, ושלמעשה יתכן והמדידות של BICEP2 יכולות לנבוע מאבק בין כוכבי ובין גלקטי, ולאו דווקא מהאינפלציה, דבר שמעמיד את הכל בסימן שאלה. הוא הדגיש שהוא לא טוען שהתוצאות של BICEP2 אינן נכונות, רק שצריך להיזהר מאוד עם הפירוש. אני מוסיף שצריך עכשיו לחכות לפרסום התוצאות של פלנק בנושא, כדי שניתן יהיה לראות היכן באמת דברים עומדים; זה כנראה ייקח עוד זמן מה, מכיוון ש, כפי שהסביר פרופ' לובין עצמו, מבחינת צוות פלנק האפשרות למשוך תוצאה משמעותית היא לא אופציה, ולכן הם עובדים קשה מאוד לוודא שהם יכולים לעמוד מאחורי התוצאות העיקריות שהם מפרסמים.

בין אם יתברר שההכרזה של BICEP2 נכונה ובין אם לא, אני חושב שיש כאן כמה לקחים לא נעימים לגבי איך שהמדע עובד היום, אבל גם את ההבנה שבסופו של דבר הוא עובד. זה נכון שהיום אנשים מפרסמים במטרה ליצור כמה שיותר באזז, ומוכנים להקריב לשם כך מהדיוק והאמינות של הדברים שהם אומרים (וזאת מכיוון שלמי שמפורסם יותר קל יותר לקבל תקציבים למחקר שלו), אבל בו זמנית יש לשים לב גם לכך שהיום, בעידן האינטרנט, המהירות בה דברים כאלה מתגלים ומתנהל סביבם דיון משמעותי היא גבוהה מאוד, דבר שמבטיח שבמרבית המקרים גם אם הציבור הרחב יזכור משהו לא נכון בסופו של דבר, בקרב הקהילה המדעית הדברים מתוקנים מהר. אני מקווה שפלנק יפרסמו את התוצאות שלהם בקרוב, ושלא נצטרך לחכות יותר מדי להכרעה.


לקריאה נוספת:
ערך הוויקיפדיה (באנגלית) על טלסקופ החלל COBE
האתר של נאס"א על טלסקופ החלל COBE
ערך הוויקיפדיה (באנגלית) על טלסקופ החלל פלנק
האתר של סוכנות החלל הארופאית על פלנק